<h1>פט"ז מאישות ה"ח</h1>
<h2>דף נב.</h2>
וגם מה שכתב המורה בשאמרה ראו אין לה מזונות ודמיא למי שתובעת כתובתה בבית דין, זהו לפי שיטתו שסובר דבעינן שתאמר ראו בבית דין, אבל מדרב ספרא [ב"ב קמ"ג ע"ב] משמע קצת דלא בעינן שתאמר ראו בבית דין דהא משמע דבגילוי דעת סגיא, ואם כן סגיא בקהל או בפני עדים. ואפילו אם תאמר לי דההיא דרב ספרא חשיב כמו בבית דין כמו הירושלמי שהביא, יש ליישב דמכל מקום לא חשיב ראו בבית דין כמו תובעת כתובתה לענין להפסידה מזונות כיון שאינה אומרת כן כי אם לגלוי דעתה שאינה טורחת עבור היתומים, וצריך להתיישב בדבר זה. מסקנא דמילתא אין להוציא הנכסים מחזקת האלמנה כמ"ש בראשונה בקוצר. עד כאן נראה שהם דברי הר' ר' פרץ שיחיה. ומכאן ואילך דברי ר' מאיר שיחיה.
מאן יהיב לן מעפריה דרבי שמואל ומלינן עינין כי אף אנו מחבבין דבריו ומימי ענדתים עטרת ראשי, אמנם כפי דברי רבותינו הנקובים המפרשים את פירושו כמו שנראה בעיניהם לא נשמע (לא) [לו] לעקור הגמרא והסברא. ואם נקבל את דבריהם היינו סותרים אף דברי עצמו כמו (שמוכיח) [שאוכיח] לפני כבודכם, כי הם רוצים לומר דמי שהניח נכסים מועטין פחות מכדי כתובה ונשאה ונתנה בהם והשביחתם גובה כתובתה מן השבח, ואף כל השבח גובה אפילו יותר מכדי כתובתה דכיון דאין לה כדי כתובתה הויא כאמרה ראו מה שהניח לי בעלי כו', דכל היכא (דלא) [דאי לא] השביחה לעצמה היתה מפסדת קרן כתובתה הויא כאמרה ראו מה שהניח לי בעלי, ומדמו לה לרב ספרא ואומר דכל שכן הוא. וקשיא לן במלתייהו טובא, חדא דתנן [כתובות צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם, ולא מפליגינן בין נכסים מרובים לנכסים מועטים בין שישנן תחת ידיה בין שישנן ביד היורשים או ביד אחר, דלעולם סתמא מעשה ידיה ליורשין עד שיהיו תחת ידיה ותאמר ראו מה שהניח לי בעלי כו'. ועוד בפרק מי שמת גבי וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע ומוקי לה בגמרא [ב"ב קמ"ד ע"א] באשה יורשת דוקא אבל בשאינה יורשת אין לה כלום, הו"ל לאתויי לאיפלוגי בין נכסים מרובים יתר מכדי כתובתה למועטים פחות מכדי כתובתה ונימא דנכסים מועטים פחות מכדי כתובתה הכל לעצמה אף בשאינה יורשת כדי שלא תפסיד קרן כתובתה כיון דנחית ההוא תנא(י) לפלוגי בין נכסים מרובים למועטים בריש פרקא [שם קל"ט ע"ב] נפלוג נמי בהא, אלא שמע מינה דליכא חלוקה אלא בין אמרה ראו ללא אמרה ראו.
ועוד מאי וכן האשה כו', הא גבי השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע כו' אין חלוק בין נכסים מרובים בין נכסים מועטים [וא"כ ה"ה] אפילו באשה יורשת וכל שכן בשאינה יורשת דלא תטול לעצמה כלום מן השבח בניזונת דאיירי בה במתניתין דאגריע טפי מיורשת כמו שהוכיח. וליכא למימר דלאו לכל מילי אמר וכן, דאם כן הו"ל לתלמודא לאקשויי מאי וכן ולשני אחדא. ועוד מדפריך בגמרא סתמא אשה מאי עבידתא, משמע אמאי שקלא מידי בשבח הא כיון דניזונת כדמשמע במתניתין דבין אחים (דבין) [ובין] אשה לא חלקו בעיסתן ונזונין מתפיסת הבית מדקאמר הרי אנו עושים ואוכלים ולא נאכל עוד מתפיסת הבית, אם כן לא הו"ל למשקל מידי משבחא עד דתימא בבית דין ראו מה שהניח לי בעלי, והריני עושה ואוכלת, דאפילו אמרה בפני עדים איני ניזונת מצי מהדר בה עד דתימא בבית דין ראו מה שהניח לי בעלי דתו לית לה מזוני לעולם דהויא לה כתובעת כתובתה בבית דין דלית לה מזוני כדמוכח בירושלמי [ב"ב פ"ט ה"ג] ממילתיה דר' (א)לא דמוקי לה באמרה בבית דין דוקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל לא הו"ל לאקשויי בהאי לישנא אשה מאי עבידתא, אלא הכי הו"ל למפרך אי בנכסים מועטים פחות מכדי כתובתה הכל לעצמה ואי במרובים מאי עבידתא. ועוד מאי פריך פשיטא גבי וכן האשה שהשביחה, הא אצטריך לאשמועינן טובא דאע"ג דגבי אחין השביחו לאמצע בכל ענין בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטין, ובאשה בנכסים מועטים פחות מכדי כתובתה הכל לעצמה, אפילו הכי בנכסים מרובין השביחה לאמצע כמו גבי אחין. וליכא למימר דבאשה יורשת היא לגמרי כמו אחין דאפילו בנכסים מועטין השביחה לאמצע, דהא מילתא בלא טעמא היא דאטו משום דאית ליה ממון מצד אחר לא תיחוש על הפסד קרן כתובתה טפי מאילו לית לה ממון אחר, אטו אשה דאית לה נכסי מלוג שלא שמאתן בכתובתה (ד)לא נימא בה האי דינא, מי דוחקנו לומר אלו החילוקים וחלוק חלוקים שלא נרמזו בגמרא והלא סוגיית התלמוד פשוטה היא בלא שום דוחק כדברינו. ועוד דאפילו תאמר לי שיש חילוק (כדפרש"י) [כדפרישית] מכל מקום תלמודא הו"ל למיעבד צריכותא בהא ונימא מהו דתימא כיון דבאשה דעלמא איכא חלוקה בין נכסים מרובים למועטין באשה יורשת נמי [נימא] דאיכא חלוקה קמ"ל וכן האשה דשויא לגמרי לאחין. ועוד הא משמע בתר הכי דסד"א דגריעא טפי מאחין דקאמר גבי ראו מה שהניח לי בעלי פשיטא מהו דתימא בההיא הנאה דנפק עלה קלא דאמרי קא טרחא קמי יתמי כו', כל שכן דלא יעלה על לב איש לומר דעדיפא מאחין. ועוד משנה תמימה שנו לנו רבי בפרק יש בכור [בכורות נ"ב ע"א] ולא האשה בכתובתה בשבח ולא קא מפליג בין נכסים מרובין למועטין בין שהשביחה היא בין שהשביחו יורשים או אחרים, ועוד דומיא דבכור שאינו נוטל בשבח דקתני התם דמיירי בכל ענין בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין ואפילו השביח איהו לא שקיל מידי בשבחא כל כמה דלא אמר ראו מה שהניח לנו אבא ה"נ באשה. והא דלא תני התם ולא האשה בכתובתה ובמזונותיה, יש לומר דכיון דקתני ולא האשה בכתובתה (ד)מזונות בכלל כתובה נינהו דתנאי כתובה ככתובה דמי [כתובות נ"ד ע"ב], וטובא אשכחן כה"ג דלא קתני אלא כתובה והוו מזונות בכלל כגון הכותב נכסיו לבנו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה [פאה פ"ג מ"ז] ואבדה נמי מזונותיה, וכן כתובת אשה בזבורית ומזונותיה נמי בכלל, וכן רבים.
ולדברי רבינו שחזר וכתב שם דאם השביחה יותר מכדי כתובתה עד כדי כתובה לעצמה והמותר ליורשים, זו היא מילתא בלא טעמא לומר דלחצאין הויא כאילו אמרה ראו, וכן כתב הוא לעצמו שהוא דוחק, ואחר שהוא דוחק למה נאמר כן כלום באנו לישב בכך שום משנה או ברייתא או שמעתא, ואם ליישב דברי ר' שמואל דוחק עצמו לומר כן הלא דבריו מיושבים יפה יפה כדברינו כי דעתו כדעתינו כמו שנוכיח בע"ה. ועוד דאם כן לא (רמי מדרב) [דמי לדרב] ספרא [דהתם] משום דלא שביק גירסיה הוי כאילו אמר ראו ואפילו השביח אלף ככר הכל לעצמו וגבי אשה לא אמר ר' כן אלא לחצאין. וכל הדוחקים והחלוקים הללו שחלק רבינו כל זה ליישב פירוש רבינו שמואל לפי מה שהוא מפרש פירושו, אמנם נראה כי פירוש רשב"ם טוב וישר ומעולם לא עלה על לבו לומר דבנכסים מועטין פחות מכדי כתובה אם השביחתם סתם דגובה כתובתה אף מן השבח. וכן מוכיחים דבריו בג' מקומות דלא גבייא משבח, דבמתניתין גבי וכן האשה שהשביחה כו' [ב"ב קמ"ג ע"ב] פירש וז"ל והוא דלא שקלא מזוני דאי שקלא מזוני לא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם עכ"ל, הרי שכתב סתם דבניזונת אין לה כלום בשבח ולא חלק בין מרובין למועטין. ואדרבא דידיה עדיפא ליה מדידן, כי הוא כתב באשה שאינה יורשת אפילו אמרה ראו לא מהני לה ליטול מן השבח כיון דניזונת, ובזה אין נראה לי דבריו דכיון דאמירה בבית דין בעי כדאיתא בירושלמי [ב"ב פ"ט ה"ג] הויא לה כתובעת כתובתה בבית דין ואין לה מזונות מן הדין, ואם היא ניזונת משם ואילך ינכו לה כדכתיבנא בכתבי הראשון. וגבי האשה מאי עבידתא פירש כמו כן דלא שקלא מידי בשבח, כי פירש וז"ל או תטול כתובתה ותלך לה או (תפרח) [תטרח] קמי דיתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהם ואין לה להשתכר בממון היורשים, ע"כ למדנו, הרי גם כאן פירש בפשיטות דלא שקלא מידי משבחא ולא חלק כלום בין מרובים למועטין, וכן חזר ופירש בפסק דידיה והוא דלא שקלא מזוני דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם, ולא חלק בין מרובין למועטין.
הילכך אומר אני, כי מה שכתב בפסק שלו וז"ל אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים ואף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה, ע"כ למדנו, נ"ל כי תטרוף כתובה דקאמר אנכסים שהזכיר ברישא קאי, כלומר תטרוף כתובתה מן הנכסים שהניח בעלה, דמעיקרא מיירי רשב"ם בדאיתא נכסים כדי כתובה או יותר מדחזר שוב ופירש אף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה או יותר, הילכך שפיר קאמר דתטרוף כל כתובתה מן הנכסים של בעלה, והמותר בין בקרן בין בשבח הכל ליורשים. וכן מוכיח על דבריו כמו שהוכחתי מג' מקומות מתוך הפירוש. וגם כאן מוכיח דבריו כן דע"כ מה שסיים במילתיה ואף על פי שלא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובה קאי (אלפנינו) [אלפני] ולא אלפני דלפני כלומר או [א]המותר ליורשים, דלא (מבעל) [מבעיא] אם יש שם נכסים הרבה כדי כתובה או יותר דהמותר ליורשים ולא שקלא איהי בשבחא מידי, אלא אפילו ליכא נכסים אלא רביע כתובתה והוה לן למימר דתהוי כאילו אמרה ראו כדי שתטול כתובתה משלם אפילו הכי לא שקלא משבחא מידי, דאי ארישא דמלתא קאי מאי אף על פי דקאמר. וליכא למימר דודאי או [א]המותר ליורשים קאי וה"ק כמו שפירש רבינו דלא מיבעיא בנכסים מרובים דלא נחתא כלל להשביח לעצמה [אבל בנכסים מועטים דנחתא להשביח לעצמה] עד כדי כתובה תטול גם הכל אפילו הכי אמרינן המותר ליורשים, שהרי ר' שמואל לא ירד לסברא זו כלל ולא הזכיר סברא זו בפירושיו כלל ואינה סברא פשוטה כל כך שהיה לי לומר שלא הוצרך ר' שמואל להזכירה. ועוד אדרבא סברא של ר' שמואל היא מטעם אחר, שהרי פירש גבי ראו מה שהניח לנו אבינו וכו' ומה שנשביח מחלקנו נעכב (לעצמה) [לעצמנו], ולא מכל הנכסים דהוה ליה כאילו חלקו לענין ליטול השבח מחלקם, וכן (פר"ח) [פר"ת]. והכי משמע פשטה דמתניתין ראו מה שהניח לנו אבא, לנו לחלקנו משמע. וכן מה שהניח לי, לכתובתי משמע. והיינו נמי טעמא דהשביחו נכסים מחמת עצמן לעצמן, דכיון דלא השביחו [מהאמצע אלא משל עצמן לא השביחו] לאמצע אלא לעצמן והוי כאילו אמרו ראו וכן האשה שהשביחה ולא מטעם הואיל כמו שפי' ר' שמואל ז"ל חלילה מעולם לא חזר בו, כי מה שכתב שלא מלאו לבו לחלוק על ר' שמואל בלא ראיה, זהו לפי שכתב וקצת הלב נוטה דבמקום שהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה את הכל אע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי מידי דהוה ארב ספרא דלא שביק גרסיה כו' כל שכן זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה דלא שבקא (לנפשיה) [לנפשה] דאפילו במקום בני נפשה עדיפא לה, אבל לא מלאני לבי לחלוק על ר' שמואל בלא ראיה, והיינו לפי שרבינו שמואל כתב דהיכא (דאמרה) [דלא אמרה] ראו אלא השביחתם בסתם לא חשיבא כאילו אמרה ראו ליטול כל השבח ואפילו אלף ככר, וכיון דאינו רוצה לחלוק על רבינו שמואל בכך אם כן ממילא נהדר למילתייהו קמייתא דלא תטול מן השבח כלום כדמוכחי כמה מתניתא ושמעתתא. ודברי רבינו שמשון ראשונים ואחרונים הכל אחד דלא שקלא מידי דשבחא היכא דהשביחה בסתם בין בנכסים מרובין בין במועטים, וכל שכן לדברי (שכאן) [שגם] רבינו שמואל רוצה לומר כן. מורי הרב ר' אלעזר שיחיה אף על פי שזה הדבר פשוט בעיני כמו ביעתא בכותחא, הזקקתני לכתוב ולהאריך עוד פעם שלישית ועל ד' לא תטריחני בדבר זה, ואתה שלום ותורתך וכל בנותיך, כנפש הסר למשמעתך העני נשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה וראיה שהביא אדוני מן התוספתא יפה הבאת. עד כאן משאן ומתנן של הרבנים.
וזה אשר השבתי שהם יקר וספיר אלופי לראש אדון וכביר מורי הרב רבי אליעזר שיחיה. (ו)עמדתי על המגילה הכוללת הדר ותורת אמת אוגרת, ועל האגרת קטנה ככף איש מלאה קטורת, ואף על פי שאיני כדאי שאתם שלחתם לי אף כי אעמוד היום במקום גדולים ראיתי מצותך וגדולה היא אלי, ואף כי בין האריות לקבוע הלכה אמרת אכוון ותקע פן תקע נפשך ממני הריני דן לפניך בקרקע.
מורי עמדתי על טענות בני ראובן, ונראה לי כי תפיסת האלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה, ותניא בכתובות [צ"ו ע"א] אלמנה שתפסה במזונותיה מה שתפסה תפסה, ומדקתני אלמנה משמע שתפסה לאחר שנתאלמנה, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. אבל לכתובה לא מהניא תפיסה לאחר מיתה (הדין גמרה) [מדין הגמרא], אבל אם תפסה מחיים תפיסתה תפיסה. ואף לדברי ר"ח ז"ל דפירש פלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי בשתפסה מחיים ואפילו הכי לרבינא לא מהניא לכתובה, מכל מקום כבר פסק הוא ז"ל כמו בר רב אשי דאפילו לכתובה מה שתפסה מחיים תפסה. ונ"ל כדברי הרב אלפסי ז"ל, דמחיים אפילו לכתובה ליכא מאן דפליג, (ובפלוגתייהו) [ופלוגתייהו] בלאחר מיתה היא ואפילו הכי לכולהו למזונות מהניא תפיסה, מדתנן בפרק הכותב [כתובות פ"ד ע"ב] ולרבי עקיבא לא מהניא תפיסה כלל ואמר רבא אמר רב נחמן שתפס מחיים, והתם אמתניתין דאיירי בין בבעל חוב בין באשה קיימי, דאלמא אף לרבי עקיבא בין בבעל חוב בין באשה מהניא תפיסה דמחיים ואף לכתובה. אלא אם כן תדחה ותאמר דסוגיא דהתם כמר בר רב אשי ודלא כרבינא ונצ[ט]רך עוד לשאול אליבא דרבינא לרבי עקיבא לא מהניא תפיסה כלל. ומכל מקום לכאורה נראה מהתם כדברי הרב אלפסי ז"ל.
ואפילו תפסה מרשות הבעל והיורשים למזוני ואפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. ואף על פי ששמעתי משם רש"י ז"ל בפלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי דדוקא בשתפסה בסימטא, מאן יהיב לן מעפרא דמרנא ומלינן עיינין אבל הכא אילו היה כן לא היו אמוראין סותמין דבריהם והיה לרבינא ומר בר רב אשי לפרש. מכל מקום מתקנת הגאונים ז"ל מטלטלים כקרקע, ואפילו לכתובה מהניא תפיסה דלאחר מיתה שאפילו מן היתומים עצמם גובה ומוציאה מידם, וכדברי הרב ר' משה שיחיה שהשיב לכם כן.
וכל שכן בדליכא עדים וראיה, דנאמנת לומר מחיים תפסתים במיגו דאי בעיא אמרה לא היו דברים מעולם. וכל שכן אם כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי שדרך העולם לכתוב כן מכמה דורות, שגובה אף הכתובה מן המטלטלין מן הדין. ולפע"ד לגבות מן היתומים אפילו שעבד לה מטלטלים בפירוש אף על פי שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי גובה מן הדין אפילו מן המטלטלין, וכשאמרו [כתובות צ"ב ע"א] מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, לא אמרו אלא מפני שאין דעת המלוה סומכת עליהן לאחר מיתת הלוה, לפי שהיורשים שלא קבלו טובה ממנו עשויים להבריחם, מה שאין בלוה עצמו מפני שקבל טובה ממנו, ועוד שלא יקראוהו לוה רשע ולא ישלם. ואפילו היו המטלטלין ביד אחרים שאי אפשר ליתומים להבריחם כההיא דפרק הכותב [שם פ"ד ע"א], ואי נמי איתנהו מחיים בידו דמלוה גופיה והוא שלא תפס מחיים מחמת חובו כמלוגא דשטרי וכההיא דמי שהיה נשוי [שם צ"ב ע"א] דזקפן עליו במלוה דאמרינן ליה מטלטלי שבק אבון גבך, וטעמא משום דמעיקרא בשעת מלוה או בשעת כתיבת האחריות סליק נפשיה משעבודא דמטלטלי דיתמי כל שלא גלה בדעתו שדעתו סומכת עליהם כדאמרן, וכל שגילה דעתו מעיקרא שדעתו סומכת עליהן וכגון שרצה שישעבד לו הלוה בפירוש מטלטלי גובה אפילו מן היתומים. ותדע שאפילו מן הלקוחות היה הדין נותן לגבות בכענין זה, אלא משום תקנת לקוחות דלית להון קלא, וכדאמרינן במסכת בתרא [מ"ד ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וקא פריש טעמא משום דלית ליה קלא, והילכך לגבי יתומים דלא שייכא תקנה דלית ליה קלא עשה שורו אפותיקי ומת בעל חוב גובה ממנו, ולאו דוקא אפותיקי אלא אפילו לא עשאו אפותיקי אלא ששעבד מטלטליו בכלל דמאי שנא, וטעמא כדאמרן דכל שלא שעבדן בפירוש מגלה בדעתיה דלא סמכא דעתיה עלייהו, אבל כששעבדן בפירוש גלה בדעתו שדעתו לגבות מהן אפילו מן היתומים, דמיניה דידיה לא צריך דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואפילו לא שעבדן בפירוש. והיינו נמי טעמייהו דרבנן דאמרי שאין כתובה נגבית מן המטלטלין אפילו מן הבעל וכדמוכח בקידושין [ס"ה ע"ב] בההיא שמעתא דחב[י]לה ובנדרים [ס"ה ע"ב] גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך, לפי שהיא מסלקת דעתה מהן לגמרי, משום דאין כתובה נגבית אלא או באלמנות או בגרושין, ואם מן האלמנות הרי היא כחוב דעלמא הבא ליפרע מנכסי יתומים שאין דעת המלוה עליהם מן הטעם שאמרנו, ואם מן הגירושין כיון שהוא מוציאה מתוך איבה אף הוא עשוי להבריח נכסיו. אבל כשרצתה שיכתוב לה בפירוש שעבוד מטלטלין אף היא גובה מהם. ומה שאמרו [כתובות פ"ד ע"א] נתנו ליורשים, וקרקע שוה שמונה מאות זוז, ואנן מטלטלי שבק אבון גבך, היינו בזמן שלא היה דרכן לכתוב מטלטלי ומקרקעי. ולפיכך אלמנה שתפסה תפסה ואפילו אחר מיתה בין למזונות בין לכתובה מן הטעם שאמרנו. ומה שאמרתי בזה שכתובה נגבית מן המטלטלים בשכתב לה מטלטלי ומקרקעי, בקשתי לי חבר ומצאתי, שכן מצאתי לרמב"ם ז"ל שכתב כן
